סיפור מדהים על הרב פרנקל

אחר שיחה עם בעל-המעשה בעצמו שיחיה לאוי"ט, אור לכ"ד באלול תשפ"א, התחוורו לי פרטים היסטוריים במעשה, אותם שזרתי בנוסח שלפניכם:
ברקאי כסלו

ר' יעקב פראנק הוא יהודי מבוגר בן למעלה מתשעים, ששימש שנים רבות כרב-קהילה בפתח תקווה. אחרי בחירת מנחם בגין לראש הממשלה, הוא עבד במשרד ראש הממשלה בתחום ההתיישבות מעבר לקו הירוק ונסע לשוחח בנושא עם הרבי מליובאוויטש זצ"ל. הרבי התעניין על הקשר המשפחתי שלו לגאון הרב צבי פסח פראנק, רבה של ירושלם עד שנת תשכ"א ומגדולי הדור הקודם שכתב עשרות ספרים של חידו"ת בגמרא ובהלכה. יעקב סיפר בגאווה כי הוא נכדו הבכור של הרב פראנק וזכה לקשר קרוב ופנימי עמו במשך למעלה משלושים שנה.
הרבי ביקש לשמוע עוד על הרב פראנק ויעקב סיפר לו סיפור מצמרר: לפני כמאה שנה למד בחור אמריקאי בישיבת חברון המעטירה עוד בהיותה בחברון. אביו היה פעיל יהודי חשוב בארה"ב והוא ואשתו חשש לגורל בנם בעיר המעורבת ביהודים וערבים. ההורים דרשו מראש הישיבה הגרמ"מ אפשטיין לשלוח את הבן חזרה לאמריקה ואולם הוא חשש לעתידו הרוחני של הבחור. הרב אפשטיין פנה אל הגרצ"פ פרנק שיכתוב להורים וירגיע את חששם. הרב המכובד הבטיח להורים כי הוא אחראי לגורל הבחור ואין מה לדאוג.
ביום או"י באב תרפט פרצו 'מאורעות תרפט', בהן טבחו הערבים ביהודים בכל הארץ. עיקר הטבח היה בחברון, בה נרצחו 67 יהודים ומתוכם 24 היו תלמידי ישיבת חברון וביניהם אותו בחור אמריקאי. מאותו יום לא מצא הרב פראנק מרגוע. הוא היה חֲדוּר-אשמה שבעידודו נותר הבחור בישיבה עד שנהרג. בכל פעם שהיה עולה הנושא בשולחן המשפחה, היה משתתק בכאב שפילח את לבו.
"חלפו כשלושים שנה", סיפר הנכד יעקב פראנק לרבי מליובאוויטש באותה יחידות, "ואני נקראתי לשירות צבאי במילואים. גשם עז ניתך והמפקד עצר את האימון. תפסתי מחסה מפני הגשם ותחת המחסה פגשתי יהודי שהיה חוקר והיסטוריון לתולדות היישוב היהודי בארץ. כנכד של הרב פראנק כִּבְּדַנִּי מאֹד ומתוך הדברים התגלגלתי לספר על הכאב הצרוב בלבו של סבי. החוקר הופתע וביקש להשלים לי את הפאזל. הוא סיפר שאביו של הנער היה משפיע בולט בארה"ב ומינף את האסון כדי לזעזע את הדיפלומטיה האמריקנית על אודות הצביעות של הבריטים השולטים בארץ. הרי מפקד המשטרה הבריטי ראה מול עיניו את הטבח בחברון ולא נקף אצבע לעצור את הפורעים. כתוצאה מהרעש שלו הפעילו האמריקאים לחץ על הבריטים עד שניאותו לשלוח נציב עליון חדש בשם סר ארתור גרֶנְפֶל ווקופ. הוא האיר פניו לתושבי הארץ והכפיל את כמות הסרטיפיקאטים (אשרות) לעלייה ארצה.
"כך נפתחו מעט שערי הארץ בפני עולי פולין שהזדרזו לעלות לפני המלחמה וחייהם ניצלו מאימי השואה, וגם היו תוספת כח משמעותית לכח הלוחם כנגד הערבים בראשית ימי היישוב. אותו חוקר הזכיר באָזניי את הפסוק 'בדמייך חיי': אותו נער הציל בדמו חיי אלפים - הן את אלה שעלו בזכותו וניצלו מאימי השואה והן אלו שניצלו בזכות אותם עולים, בהיותם תגבור משמעותי לכח הלוחם.
"שמעתי את הדברים וצמרמורת חלפה בגופי. החלטתי למהר ולספר זאת לסבא, הרב פראנק. עזבתי את הצבא ותכננתי לעלות באותו לילה לירושלם. אשתי ניסתה להניאני מכך בטענה שבמילא נשבות בירושלם, וכרגיל תלך לבקרו בעשר ומחצה לפנה"צ..., אבל ביָדעי את כאבו החרישי של סבא, התעקשתי לעלות מיד ירושלמה. ביום רביעי בלילה, עלינו לבית סבא, בכבודו ובעצמו פתח את הדלת למרות היותו בן 88, ומזג לנו כוסות תה. – איככה באת הנה מוקדם כל-כך, כולך עיף ויגע, טרוּט-עינים בבגדים בוציים? מדוע חשת כל-כך לבקרני? - - - ואז ספרתי לו את כל הסיפור... הסבא הקשיב בדמע ואמר: "אני מעריך את העובדה שמיהרת, ולא חיכית עד שבת".
ביום ששי אחה"צ הותקף לבו של סבא. הרופאים עמלו בביתו לחזקו ולהחיותו, אך לפני השעה 8 בבקר השיב נפש נקי וצדיק את נשמתו ליוצרה... כבר לא יכולתי לפָגשו בעשר ומחצה...".
הרבי הקשיב לסיפור ומיד השיב: "הן זהו מה שאני אומר תמיד: הערך של מעשה טוב הוא עצום ואסור לעכב אותו אפילו רגע אחד...".